טבעונות ביהדות

מקורות

 

צער בעלי חיים הינו כינוי לאיסור ביהדות על התעללות בבעל חיים או פגיעה בו שלא לצורך, ואף ציווי על הסרת צער מבעל חיים. התלמוד הבבלי דן בגדריו במקומות רבים, והרב שלמה גאנצפריד מסכם את כלל הדבר: "אסור מן התורה לצער כל בעל חי. ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער, אפילו של הפקר ואפילו של גוי"‏‏[ ספר קצור שו"ע סימן קצא - איסור צער בעלי חיים ואיסור סירוס‏].
 

בעקבות התלמוד פרשנים רבים רואים בחובת פריקת מטען חמור מספר שמות: כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ (שמות כ"ג, ה) את המקור המקראי לאיסור זה.
 

בתלמוד הבבלי במסכת בבא מציעא (דף פ"ה ע"א) מסופר על רבי יהודה הנשיא, שלא ריחם על עגל שיועד לשחיטה, ובעקבות זאת קיבל יסורים משמיים. ייסורים אלו חלפו רק כאשר למד לכבד את בעלי החיים וגילה רחמנות כלפי גורי חולדות ששפחתו רצתה לזרקם.

 

הכלל העיקרי בהלכות צער בעלי חיים הוא שכאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לבעלי החיים, צרכי האדם קודמים. ואילו ציעור החיה לחינם, ללא תועלת, הוא אשר נאסר. האיסור הוא מידתי, הווי אומר, שככל שצורך האדם הוא פחוּת, והסבל הנגרם לחיה רב יותר, יהיה יותר קשה להתיר את מעשה הציעור. בנוסף, גם כאשר הותר לצער חיה בשביל צרכי האדם, יש לעשות זאת בציעור המינימלי, ובניסיון להפחית לחיה את סבלה.

 

פריקה‏‏: [רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת, פרק כ"א הלכה ט'‏] מצווה לעזור בפירוק המשא מעל הבהמה שיגעה ממשאה בדרך. הרמב"ם אף פוסק שיש לפרוק בהמה אפילו בשבת ממשאה, משום צער בעלי חיים ‏‏[רמב"ם, משנה תורה, הלכות שבת, פרק כ"א הלכה ט'‏].
 

לא תחסום שור בדישו: איסור למנוע מבהמה לאכול את המאכל עליו היא עושה את מלאכתה.
 

לא תחרוש בשור ובחמור יחדו: ישנם פרשנים הסוברים כי האיסור של "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו" (דברים כ"ב י') נובע גם הוא מטעם צער בעל חיים. האבן עזרא כתב כי "שכוח החמור אינו ככוח השור" ולכן החמור מתעייף ויש לו צער פיסי ממשי בעת חרישה עם שור. פרשנים אחרים נימק את הצער מכיוון אחר: מכיוון שהשור מעלה גרה והחמור שאינו מעלה גרה, יהיה סבור החמור שהשור אוכל ויצטער‏[ בעל הטורים ודעת זקנים מבעלי התוספות] או משום שקיימת דאגה וצער לבעלי חיים לשכון עם בעלי חיים שאינם ממינם, וקל וחומר לעשות עמם מלאכה‏ [ספר החינוך - מצווה תקנ].
 

שבת (איסור מחמר): חובה על כל יהודי לאפשר לבעלי החיים הנמצאים ברשותו ליהנות ממנוחת השבת.

 

הזנת בעלי החיים- אמרה הגמרא במסכת גיטין‏[ דף סב, א] שאסור לאדם לטעום כלום ממאכליו עד שיתן אוכל לבהמתו.
 

כפרות - התימנים אינם נוהגים מנהג כפרות כלל, והרמב"ם, נאמן לגישתו הרציונליסטית, לא הזכירו כלל. בהדפסה הראשונה של שלחן ערוך, אורח חיים, הייתה הכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא". בהדפסות מאוחרות יותר, כולל כל ההדפסות בימינו, הסירו את המלים "מנהג של שטות הוא".

 

בין היתר אמר הרב חיים דוד הלוי, מחבר קיצור שולחן ערוך מקור חיים: "ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים, ללא כל צורך, ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים" – שו"ת עשה לך רב ג עמוד סז

 

מצווה נוספת הקשורה באכילת בשר, מופיעה בדין בן סורר ומורה, לפיה בן זה מתחייב במוות רק כאשר גנב מאביו כסף קנה ואכל בשר ויין:

מאימתי חייב משיאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין האיטלקי – בבלי סנהדרין ע ע"א

בתלמוד זיהו את המשיכה בגיל צעיר ליין ולבשר אם הוא טרי ונשחט באותו יום, כעדות לאדם שללא ספק יהיה מסוכן לחברה, מכיוון שאדם הנמשך בגיל צעיר אחרי בשר ויין עד כדי כך שגנב מהוריו כסף לצורך כך, ומכיוון שאכילת בשר מושכת וגורמת לאדם להוסיף ולאכול בשר בקביעות, הוא בוודאי ימשיך במנהגו הרע ובסופו של דבר יעמוד על פרשת דרכים וילסטם את הבריות כדי לאכול בשר, ולכן התורה מצווה להורגו בקטנותו.

 

ספר העיקרים, לרבי יוסף אלבו, מאמר שלישי, פרק ט"ו: "מלבד מה שיש בהריגת הבעלי חיים אכזריות חמה, ושטף אף, ולימוד תכונה רעה אל האדם לשפוך דם חינם, עוד יוליד אכילת בשר קצת הבעלי חיים עובי ועכירות ואטימות בנפש. ... ובעבור זה, אף על פי שבשר קצת הבעלי חיים מזון טוב ונאות אל האדם, רצה השם להסיר ממנו הטוב המועט הזה שיש באכילת הבשר, בעבור הרע וההיזק המרובה שאפשר שימשך מזה אליו. ולזה אסר אכילת הבעלי חיים לאדם".

בפירושו להורדת המן במדבר, כותב אברבנאל:

 

אמר הקב"ה למשה: הנה ענין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעים ותאוה גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע, ולכן יעד הנביא שבזמן הגאולה העתידה 'אריה כבקר יאכל תבן'. וביאר הסיבה בזה באמרו 'לא ירעו ולא ישחיתו' וגו'. הנה מפני זה לא אמר הקב"ה למשה שיתן לישראל בשר, כי אם לחם, שהוא מזון נאות והכרחי למזג האדם, וזה הוא 'הנני ממטיר לכם לחם מן השמים'. – פירוש אברבנאל לשמות ט"ז, ד'
 

שילוח הקן -אחת המצוות הידועות ביותר הנקשרות לצער בעלי חיים היא שילוח הקן, עליה אומר הרמב"ן, בהזכירו את האימרה בתלמוד: טעם המניעה ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר כי האכזריות תתפשט בנפש האדם, כידוע בטבחים שוחטי השורים הגדולים והחמורים שהם אנשי דמים זובחי אדם אכזרים מאד, ומפני זה אמרו 'טוב שבטבחים שותפו של עמלק' [תלמוד בבלי, קידושין פ"ב ע"א].– פירוש הרמב"ן לדברים כ"ב, ו'.

 

תהילים מזמור ק"ד, לא נאמר שהבשר הוא מזונו של האדם ולכן נקבע רק על הלחם ברכה לעצמו ברכות לה, ב.

 

אם כך, מדוע בכל זאת ניתנו מצוות כה רבות הנוגעות להקרבת קרבנות?

הרמב"ם, גדול הפוסקים שעמדו ליהדות, הסביר את מצוות הקרבנות בצורה אנתרופולוגית מפוקחת ביותר. למרות אריכות הדברים נביא אותם בשלמותם:
 

אין אפשרות בטבע האדם שיעזוב את כל אשר הסכין אליו בבת-אחת. לכן, כאשר שלח האל את משה רבנו לעשׂות אותנו ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י"ט, 6)6 על-ידי שנדע אותו יתעלה, כמו שהבהיר ואמר: אתה הָרְאֵיתָ לדעת [כי ה' הוא האלהים. אין עוד מלבדו] (דברים ד', 35)7; וידעת היום והשבֹת אל לבבך [כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. אין עוד] (שם, שם, 39)8, ונתמסר כליל9 לעבודתו, כמו שאמר: ולעָבדו בכל לבבכם (שם, י"א, 13)10; ואמר: ועבדתם את ה' אלהיכם (שמות כ"ג, 25)11; ואמר: ואֹתו תעבֹדו (דברים י"ג, 5), והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עִמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי-חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן - היראים והסגפנים היו באותם ימים דווקא האנשים המתמסרים כליל לשֵרוּת אותם מקדשים העשׂויים לכוכבים, כפי שהסברנו - לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו2, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת12 לקבלו בהתאם לטבע האדם אשר לעולם נוח לו במה שהסכּין אליו. הדבר היה דומה באותם ימים כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל והיה אומר: "האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשׂה כלל"13.
 

לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה, וציוונו לעשׂותם לו יתעלה [...]  יודע אני שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה [...]  מכיוון שאופן זה של פולחן, כלומר הקורבנות, הוא מבחינת הכוונה השנייה ואילו תפילת הרשות, תפילת החובה וכיוצא בהן ממעשׂי הפולחן קרובים יותר אל הכוונה הראשונה והכרחיים להשׂגתה, שׂם בין שני המינים הבדלה גדולה, כי מין זה של פולחן, כלומר הקרבת קורבנות, אף-על-פי שהוא לשמו יתעלה, לא הוטל עלינו כמו שהיה בראשונה, כלומר, שיוקרב בכל מקום ובכל זמן, ולא יוקם מקדש היכן שיזדמן, ולא יהיה המקריב מי שמזדמן, החפץ ימלא [את] ידו (מלכים א', י"ג, 33). אלא כל זה נאסר, והוא קבע את (הקרבת הקורבנות) בבית אחד: אל המקום אשר יבחר ה' (דברים י"ב, 26)36, ולא יוקרב במקום אחר: פן תעלה עֹלֹתיך בכל מקום אשר תראה (שם, שם, 13). ולא יהיה כהן אלא (בעל) ייחושׂ מסוים. כל זאת להמעיט מין זה של פולחן ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא הצריכה חוכמתו שיימנעו ממנו כליל. אבל תפילת הרשות ותפילת החובה (אומרים) בכל מקום וכל מי שמזדמן. וכן הציצית, המזוזה, התפילין ושאר העבודות הדומות להם.
 

בשל העניין הזה שגיליתי לך מרובה בספרי הנביאים התוכחה לאנשים על שהם אצים להקריב קורבנות, והובהר להם שאין הם המכוּון החשוב לעצמו, ושאין האל זקוק להם. שמואל אמר: החפץ לה' בעֹלות וזבחים כשמֹע בקול ה'? [הנה שמֹע מִזֶבַח טוב, להקשיב מֵחֵלֶב אילים] (שמואל א', ט"ו, 22). ישעיה אמר: למה לי רֹב זבחיכם, אמר ה' [שֹבעתי עֹלות אילים וחֵלב מריאים, ודם פרים וכבשֹים ועתודים לא חפצתי] (ישעיה א', 11). ירמיה אמר: כי לא דברתי את אבותיכם ולא צִוִיתים ביום הוצִיאִי40 אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח. כי אם את הדבר הזה צִוִּיתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם... (ירמיה ז', 22-23).
 

דברים אלה היו קשים לכל מי שראיתי את דבריו או שמעתי אותם. הם אומרים: "כיצד אומר ירמיה על האל שהוא לא צִיוָנוּ על דברי עולה וזבח בעוד רוב המצוות באו לזה דווקא?" כוונת הדברים היא מה שהבהרתי לך, כי הוא אמר: "הכוונה הראשונה היתה רק שתשׂיגו אותי, ולא תעבדו את זולתי והייתי לכם לאלהים ואתם תהיו לי לעם. ציווי זה להקריב ולפנות אל הבית לא היה אלא לשם השׂגת יסוד זה ולמענו העברתי עבודות אלה לשמי, כדי שיימחו עקבות עבודה זרה, ויתבסס עיקרון ייחודי. ובאתם אתם וביטלתם תכלית זאת ונאחזתם במה שנעשׂה למענה, כי אתם הטלתם ספק במציאותי: כִחשו בה' ויאמרו לוא הוא (ירמיה ה', 12)42, ועבדתם עבודה זרה: וקטר לבעל, והלוך אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם. ובאתם אל הבית הזה וגו'43 והמשכתם לפנות אל היכל ה' ולהקריב קורבנות שלא הם היו מְכֻוָּנִים בכוונה הראשונה".
 

ויש לי דרך אחרת לפרש פסוק זה44. והיא מביאה לאותה מטרה עצמה שהזכרנו. כי התברר בכתוב ובמסורת גם יחד שהציווי הראשון שֶצֻּוֵּינוּ לא היו בו דברי עולה וזבח כלל. ולא ראוי שתעסיק את דעתך45 בפסח מצרים46, מפני שהיה לו טעם ברור וּמְחֻוָּר, כמו שנסביר47. ודבר זה היה בארץ מצרים, ואילו הציווי המדובר בפסוק זה44 הוא מה שֶצֻּוֵּינוּ לאחר יציאת מצרים. ולכן התנה בפסוק זה ואמר: ביום הוציאי אותם מארץ מצרים. הציווי הראשון שניתן אחרי יציאת מצרים הוא מה שֶצֻּוֵּינוּ במרה, והוא מה שאמר לנו שם: אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך [והישר בעיניו תעשֹה והאזנת למצְוֹתיו ושמרת את כל חֻקָּיו, כל המחלה אשר שֹמתי במצרים לא אשֹים עליך, כי אני ה' רֹפאך] (שמות ט"ו, 26); שם שֹם לו חֹק ומשפט [ושם נִסָּהוּ] (שם, שם, 25). ובאה המסורת הנכונה: שבת ודינין במרה אִפְקוּד48. והנה החוק המדובר כאן הוא השבת, והמשפט הם הדינין, שהם ביטול העֹשֶק בין הבריות. וזאת היא הכוונה הראשונה, כפי שהבהרנו, כלומר, להאמין בדעות הנכונות, כלומר, חידוש העולם. אתה יודע ששורש מצוות השבת שֶצֻּוֵּינוּ הוא כדי לבסס עיקר זה, כמו שהבהרנו בספר זה49. כן הכוונה, יחד עם דעות נכונות, לסלק את העֹשֶק בין הבריות. הנה התברר לך שהציווי הראשון לא כלל דברי עולה וזבח, שכּן אלה הם מבחינת הכוונה השנייה, כמו שֶצִּיַּנּוּ. אותו עניין עצמו שאֲמַרוֹ ירמיה הוא שנאמר בתהלים על דרך תוכחה לאומה כולה כשלא ידעה אז את הכוונה הראשונה ולא הבחינה בינה לבין הכוונה השנייה. נאמר: שִמעה עמי ואדברה, ישֹראל ואעידה בך. אלהים אלהיך אנכי. לא על זבחיך אוכיחך, ועולֹתיך לנגדי תמיד. לא אקח מביתך פר, ממכלאֹתיך עתודים (תהלים נ', 7-9). במקום בו חוזר עניין זה, זאת היא הכוונה בו. הבן את זה אפוא מאוד והתבונן בו!

מקורות אלו נאספו לאתר צמחונות ביהדות ע"י חיים בן דוד