טבעונות ביהדות

קורבנות במשנת הרמב"ם

 

 

מדוע הקורבנות נכנסו לדת היהודית ? אך זה מסתדר עם צמחונות וטבעונות ביהדות ?

הרמב"ם בספרו מורה נבוכים עונה על כך בצורה רציונאלית מושלמת, הבאנו לפניכם את סיכום הסברו של הרמב"ם אשר נכתב על ידי הרב חיים נבון. אוסיף ואומר שהסבר זה איננו פרשנות על הרמב"ם אלא פשט דבריו לכל הדעות והרוצה לעיין במקור 
ילמד את פרק לב מתוך החלק השלישי במורה הנבוכים.(הרבה מן הנכתב כאן הוא לשון הרמב"ם).

 

 

המטרה של מצוות הקרבנות

 

בפרק לב מן החלק השלישי במורה, פתח הרמב"ם בקביעה ביולוגית: כל בעל חיים מתפתח בהדרגתיות. הקביעה הזו נכונה הן בנוגע למרחב הן בנוגע לזמן. בממד המרחב הרמב"ם מתאר כיצד הופך העצב הרך בהדרגה לגיד קשה. בממד הזמן, כל אחד מאתנו רואה לנגד עיניו את ההתפתחות ההדרגתית של תינוק לאיש. "בדומה להנהגה זו ממש", כתב הרמב"ם, "באו דברים רבים בתורתנו, כי אי אפשר לצאת מניגוד לניגוד בבת אחת".

הווה אומר: מהקביעה הביולוגית אפשר ללמוד לקח חינוכי; פעמים רבות התורה מחנכת את בני ישראל בהדרגה, מתוך הבנה שאי אפשר לקפוץ מיד לשלמות הרצויה.
 

עצם ההיקש מתהליך ביולוגי לתהליך רוחני אופייני מאוד לרמב"ם. אנו רגילים לראות חיץ בין עולם הטבע לעולם הרוח, בין העובדות לבין הערכים. זוהי חלוקה רווחת מאוד בפילוסופיה המודרנית, אך הרמב"ם שלל את ההפרדה הזו. לדעתו, הקב"ה מנהיג את הטבע בדיוק באופן שהוא מנהיג את עולם הרוח והערכים. לכן הוא טוען שמהתבוננות בטבע נוכל ללמוד ערכים מוסריים, ועל ידי חיקוי ערכים אלו נוכל לקיים את מצוַות "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כ"ח, ט).בדומה לזה, מתוך התבוננות בטבע נוכל ללמוד על הערך של התפתחות הדרגתית וליישם אותו גם בעולם הרוח.
 

איך כל זה קשור לקרבנות? לדעת הרמב"ם, גם עבודת הקרבנות היא תולדת ההכרח למעבר הדרגתי מעולם של אלילות לעולם של עבודת ה' אמתית:
 

כאשר שלח האל את משה רבנו לעשות אותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש… והדרך המפורסמת בעולם כולו, שהסכינו אליה באותם ימים, והפולחן הכללי שגדלנו עמו, לא היה אלא להקריב מיני בעלי חיים באותם מקדשים שהציבו בהן הצורות, ולהשתחוות להן, ולהקטיר קטורת לפניהן… לא הצריכו חוכמתו יתעלה ועורמת-חסדו, הנראית בבירור בכל מה שברא, שיצווה עלינו לדחות את מיני דרכי פולחן אלה, לעזוב אותם ולבטלם, כי זה היה באותם ימים דבר שאין להעלות על הדעת לקבלו, בהתאם לטבע האדם, אשר לעולם נוח לו במה שהסכין אליו… לכן השאיר יתעלה את מיני העבודות האלה, והעבירן מהיותן לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם מהות אמיתית, להיות לשמו יתעלה.
 

לדעת הרמב"ם, התרומה המשמעותית של הקרבנות לעולם הרוח שלנו לא התמקדה ב"עשה טוב", אלא ב"סור מרע":

הקרבנות באו לסייע לבני ישראל לפרוש מעבודת האלילים.מכיוון שבאותה עת סגד כל העולם לאלוהיו בקרבנות, לא היו בני ישראל מוכנים לקבל תורה שאין בה קרבנות.לכן הורה להם הקב"ה להקריב לו, ולא לאלילים.

לוּ ציווה לעבדו בלא קרבנות, "הדבר היה דומה כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל, והיה אומר: האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשה כלל".
 

הנרבוני פירש כי אין כוונת הרמב"ם שהקרבנות אינם אלא אמצעי שבדיעבד, להתרחק מעבודה זרה. לדעתו, שיעור דברי הרמב"ם הוא שהקרבנות הם דרך לגיטימית בעבודת ה', והקב"ה בחר דווקא בה, מפני שהיא רווחה מאוד בדורות ההם.

אך רבים פירשו את הרמב"ם אחרת, וראו בקרבנות אמצעי להתרחקות מעבודה זרה גרידא.

וכן נראה פשט דבריו של הרמב"ם.
 

לדברי הרמב"ם, אופיים של הקרבנות כאמצעי בלבד הטביע חותם על דיני הקרבן: מכיוון שאופי זה של פולחן, כלומר הקורבנות, הוא מבחינת הכוונה השנייה [=אמצעי], ואילו תפילת הרשות, תפילת החובה וכיוצא בהן ממעשי הפולחן קרובים יותר אל הכוונה הראשונה [=מטרה] והכרחיים להשגתה, שׂם בין שני המינים הבדלה גדולה.

כי מין זה של פולחן, כלומר הקרבת הקורבנות, אף על פי שהוא לשמו יתעלה, לא הוטל עלינו כמו שהיה בראשונה, כלומר שיוקרב בכל מקום ובכל זמן… כל זה נאסר, והוא קבע את הקרבת הקורבנות בבית אחד… ולא יוקרב במקום אחר… ולא יהיה כהן אלא בעל ייחוס מסוים. כל זאת להמעיט מין זה של פולחן, ושלא יהיה ממנו אלא מה שלא הצריכה חוכמתו שיימנעו ממנו כליל.

 

אבל תפילת הרשות ותפילת החובה אומרים בכל מקום וכל מי שמזדמן. וכן הציצית, המזוזה, התפילין ושאר העבודות הדומות להם.
 

אלו דברים חריפים מאוד. לדעת הרמב"ם, גם תפילה והמצוות הדומות לה הן אמצעים למטרה, שהיא ריכוז המחשבה בקב"ה.

אבל מצוות אלו הן אמצעים הקרובים למטרה. לעומת זאת, הקרבנות הם אמצעי רחוק, שהקדושה הנעלה של היעד כמעט שאינה ניכרת בו. כל עניינם להרחיק את האדם מן העבֵרה, והם קשורים בנסיבות היסטוריות מסוימות.

 

על פי זה פירש הרמב"ם את כל דיני ריכוז הפולחן המופיעים בספר דברים. בספר דברים התורה מגבילה מאוד את עבודת הקרבנות, ותובעת לרכז אותה אך ורק בבית המקדש, שיוקם במקום אשר יבחר ה'. הנטייה הראשונית שלנו היא לומר שהמגבלות הרבות על עבודת הקרבנות נובעות מחשיבותה ומקדושתה. הרמב"ם אומר את ההפך הגמור: יש כל כך הרבה מגבלות על עבודת הקרבנות כדי למעט בה ולצמצם את היקפה, שהרי אין היא חשובה כל כך.

 

על פי תפיסה זו ביאר הרמב"ם את מתקפתם של הנביאים על התמקדות העם בעבודת הקרבנות: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'?!" (שמ"א ט"ו, כב); "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' " (ישעיהו א', יא); "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח. כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר: שִׁמְעוּ בְקוֹלִי, וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא לֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם" (ירמיהו ז', כב–כג). בייחוד התעכב הרמב"ם על דברי ירמיהו (אולי משום שישעיהו הדגיש את הביקורת החברתית, ואילו בפסוקי ירמיהו הדגיש הרמב"ם את הביקורת על האמונה הדתית):
 

דברים אלה היו קשים לכל מי שראיתי את דבריו או שמעתי אותם. הם אומרים: כיצד אומר ירמיה על האל שהוא לא ציוונו על דברי עולה וזבח, בעוד רוב המצוות באו לזה דווקא? כוונת הדברים היא מה שהבהרתי לך, כי הוא אמר: הכוונה הראשונה הייתה רק שתשיגו אותי, ולא תעבדו את זולתי… ציווי זה להקריב ולפנות אל הבית לא היה אלא לשם השגת יסוד זה, ולמענו העברתי עבודות אלה לשמי, כדי שיימחו עקבות עבודה זרה… ובאתם אתם וביטלתם תכלית זאת… כי אתם הטלתם ספק במציאותי… ועבדתם עבודה זרה… והמשכתם לפנות אל היכל ה' ולהקריב קורבנות.
 

 

דברי הרמב"ם בנושא הקרבנות עוררו ביקורת חריפה, שבמובן מסוים נגעה לא רק לדבריו על הקרבנות, אלא להיבטים נרחבים בתורת טעמי המצוות שלו. הרמב"ם עצמו כבר חזה היבט מסוים של הביקורת הזאת. "יודע אני", כתב, "שבהכרח תירתע נפשך בהרהור ראשון מעניין זה". מהו הקושי הנפשי המרתיע כל כך הגלום בעמדה זו? כיצד יבואו ציוויים ואיסורים ומעשים גדולים ומפורטים מאוד, בזמנים קבועים, והם כולם בלתי מכוונים לעצמם, אלא למען דבר אחר, כאילו זאת תחבולה שחיבל האל לנו, כדי שישיג את כוונתו הראשונה? מה מונע אותו יתעלה לצוות עלינו את כוונתו הראשונה, ולתת לנו יכולת לקבל זאת?
 

רבים ממבקרי הרמב"ם אכן תקפו בחריפות את תפיסתו שהקרבנות הם אמצעי חינוכי-פדגוגי בלבד, ולא מטרה בפני עצמה. אך הרמב"ם נתן לביקורת הזו ניסוח מיוחד. הוא שׂם בפי מבקריו את השאלה הפילוסופית הזאת: מה מונע מהקב"ה להסתפק בציווי ישיר לא לעבוד עבודה זרה, ובד בבד לתת לבני ישראל את היכולת הנפשית לעשות את המהפך הזה? על שאלה זו יש לרמב"ם תשובה נחרצת:
 

שאף על פי שהנסים הם השתנות טבעו של נמצא מפרטי הנמצאים, הרי את טבעם של פרטי בני אדם אין הא ל משנה בשום אופן על דרך הנס.
 

הקב"ה אינו פוגע בבחירה החופשית, ואינו 'מעניק' לבני אדם יכולות נפשיות שמעבר לכוחם האמתי (אף שהוא יכול, כמובן, לעשות זאת). על כן גם בתורה אין קיצורי דרך חינוכיים. הרמב"ם הביא הוכחה לטענתו מפרשה אחרת בתורה. כשיצאו ישראל ממצרים, הוליכם הקב"ה במסלול עקלקל בכוונת מכוון: "וְלֹא נָחָם אֱ לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, כִּי אָמַר אֱ לֹהִים: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (שמות י"ג, יז). מה התועלת בהארכת המסע? היו שהסבירו שכך תיחסך מהעם ההיתקלות הצפויה בכוחות המשמר המצריים שעל דרך המלך ממצרים לעזה. אחרים ביארו שאם ילכו בדרך עקלקלה, לא יוכלו בני העם לשוב למצרים, אפילו ירצו בזה, כי לא יֵדעו את הדרך. הרמב"ם הציע פירוש אחר. פירושו מסתבר מאוד בפשט הכתובים, ומדגיש את ההיבט החינוכי שבעניין:
 

שאין מִטבע האדם שיתחנך על שירות של עבדות בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם, ואחרי כן מיד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת בילידי הענק. לדעת הרמב"ם, הקב"ה האריך את מסעם של בני ישראל על מנת שיעברו בינתיים תהליך חינוכי של התעצמות נפשית. רק בסופו של תהליך זה יוכלו להילחם ב"יְלִידֵי הָעֲנָק" של כנען (ראה במדבר י"ג, כב, כח). וכשם שאת המהפך הנפשי הזה לא חולל ה' בדרך נס, כן הדבר בקרבנות.

למען האמת, לולא נמנע ה' מהתערבות בבחירתנו החופשית, היה יכול לוותר על כל השכר והעונש שבתורה, ולתכנת אותנו לשמור את מצוותיו באופן אוטומטי.כאמור, הרמב"ם התמודד עם ניסוח מסוים של הביקורת עליו. אך אפשר לנסח את הביקורת על הרמב"ם גם באופן חריף יותר. אנו מקבלים את הנחת הרמב"ם, שלעתים הקב"ה משתמש באמצעים חינוכיים כדי לקדם את בני האדם. אך כלום אפשר לראות בקרבנות, התופסים מקום כה מרכזי בתורה, רק אמצעי חינוכי שבדיעבד? יתרה מזו: אמצעי חינוכי זה נוגע רק לזמן מסוים ולתקופה מסוימת; מדוע כָּלל הקב"ה את דיני הקרבנות בתורתו הנצחית, אם כל עניינם לפתור בעיה חינוכית הנוגעת רק לעידן מסוים?
 

על כך יכול הרמב"ם להשיב רק בהדגשת ערכם הגדול של אמצעים חינוכיים. בעזרת הקרבנות והמצוות הדומות להם, נמחתה העבודה הזרה מעַמֵנו. ומדוע לא בטלו אף הקרבנות ונמחו מן התורה? על כך היה הרמב"ם משיב, מן הסתם, שלוּ ניתנה התורה לשינויים תכופים, היה הדבר מערער את אמון ההמון בה, וכפי שכתב במקומות אחרים: "לא ראוי לקשור את הדברים שהתורה מתכוונת אליהם כוונה ראשונה, לא בזמן ולא במקום, אלא הדינים יהיו מוחלטים וכוללים" (חלק ג פרק לד); "הוא אסר להוסיף או לגרוע, ואמר: 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו' (דברים י"ג, א), כי זה היה מביא לשיבוש סדרי התורה, ולאמונה שאין היא מאת הא ל" (שם פרק מא).