top of page

ראשונים ואחרונים על צמחונות ביהדות

 

שעיר לעזאזל וכפרות מן החיי
 

התפיסה של הרבה חכמים הייתה שלפני יום כיפור לוקחים שעיר אחד לעזאזל. הרשב"ם, שידוע כפרש פשוטו של מקרא, גם במקומות שדרשו את הפסוקים אחרת להלכה, דן על המעמד של שעיר לעזאזל.  המשנה מבארת  שאת השעיר היו ממיתים :

 

"ודחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים"(יומא ו , ו ).

 

בתורת כוהנים נדחתה האפשרות לומר ששילוחו למדבר יהיה בלא להמיתו : " 'יעמד חי לפני ה'

 

מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'לשלח אותו' - שילוחו למיתה , יכול שילוחו לחיים ? תלמוד לומר : 'יעמד חי לפני ה' לכפר עליו , ' הא כיצד ? עמידתו חי לפני ה', ומיתתו בצוק". אולם , רשב"ם שולל את הפירוש הזה - שהוא הפירוש של רוב החכמים בכל הדורות -  ואומר מפורשות : "לפי פשוטו:

 

לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפורי מצורע 'ושלח את הצפור החיה על פני השדה' (ויקרא י"ד , ז) לטהרו מטומאתו . אף כאן לטהר את ישראל מעונותם משלחו אל המדבר והוא מקום מרעה הבהמות". כלומר דווקא לשחרר את השעיר חי אל שאר העזים זה כפרה, ולא להרוג אותו על הצוק.

 

 

אין שמחה אלא בבשר ויין, מיתוס.


מקור למיתוס זה הוא – תלמוד בבלי, פסחים ק"ט ע"א

שנאמר "ושמחת בחגך", במה משמחם? ביין. רבי יהודה אומר: אנשים בראוי להם ונשים בראוי להן. אנשים בראוי להם - ביין, ונשים במאי? תני רב יוסף: בבבל - בבגדי צבעונין, בארץ ישראל - בבגדי פשתן מגוהצין. תניא רבי יהודה בן בתירא אומר: בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך", ועכשיו שאין בית המקדש קיים, אין שמחה אלא ביין, שנאמר "ויין ישמח לבב אנוש".

 

לפי רבי יהודה בן בתירא, כל עוד בית המקדש היה קיים, השמחה הייתה בבשר, אבל מאז שנחרב בית המקדש, אין שמחה אלא ביין.

מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר. תלמוד מסכת בבא בתרא.

האר"י, כפי שמובע בספר שדי חמד של חיים חזקיהו מדיני, השמחה בבשר היא רק בבשר השלמים (בשר הקרבנות).



כמה מתשובות רבנים בני זמנינו לפנייה בנושא 'צמחונות הלכתית' (מאת משה נחמני)

הרב חיים וידל, ראש בית המדרש גלי מסכתא: אין לי שום ספק שאכילת בע"ח ו'תולדותיהם' (חלב, ביצים וכו') ושימוש בגופם הם חולשה וכשל מוסריים. אני יכול להעלות על דעתי הצדקה לנ"ל במצבים של צורך והכרח, כגון שימוש ב'תולדות' בעלי החיים שאינו תעשייתי (ביצי חופש וכיו"ב), או צורך רפואי מוכח, אך גם אז, באופן רגיש ומתחשב, ובוודאי לא אלים ואכזרי. המסקנה האישית שלי היא למעט ככל האפשר בצריכה של מוצרים מן החי, ואף לחתור להיות טבעוני, ומניסיוני, זהו תהליך שיש בו מעלות ומורדות, והכי חשוב הוא לא להיכשל ב'הכל או לא כלום'. יישר כוחכם על היוזמה המבורכת שלכם!

הרב יהושע אנגלמן, ראש קהילת יקר תל אביב: ודאי שאני מסכים לדברים הכתובים במכתבכם, ואכן אני צמחוני. התופעות הקיימות כיום בתעשייה, כפי שתיארתם, נוראיות. כל הכבוד שאתם שוקדים על זה. למרבה הצער, בדרך כלל צריך להסביר לאנשים מדוע להם זה רע, ולא רק מדוע לדגים זה רע... אני מאחל לכם הרבה הצלחה בפעילותכם.

הרב בניום רוזנצויג, ר"מ בישיבת רמת השרון: הרמב"ם והרמב"ן כתבו שמצוות רבות, כגון בשר בחלב, שילוח הקן ו"אותו ואת בנו" באות ללמד אותנו כיצד לשמר את הרחמנות ולהרחיק את האכזריות, גם אם הותרה שחיטה במילים אלו. נראה שראיית בעלי החיים כמוצר וההתייחסות התעשייתית אליהם בתרבות הגידול והצריכה של היום עומדת בניגוד משווע להוראה זו. עד לתיקון משמעותי בתחום זה, אני אישית נמנע מלאכול בשר ומסתייג ככל האפשר משימוש במוצרים מן החי של תעשייה זו.

 

הרמב"ם.

אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחר השׂכל אלא אחר פעולת הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי-החיים כמו שהוא נמצא באדם.

 

הקרבנות באו לסייע לבני ישראל לפרוש מעבודת האלילים.מכיוון שבאותה עת סגד כל העולם לאלוהיו בקרבנות, לא היו בני ישראל מוכנים לקבל תורה שאין בה קרבנות.לכן הורה להם הקב"ה להקריב לו, ולא לאלילים. 

לוּ ציווה לעבדו בלא קרבנות, "הדבר היה דומה כאילו בימינו היה בא נביא הקורא לעבוד את האל, והיה אומר: האל ציווה עליכם שלא תתפללו אליו ולא תצומו ולא תשוועו אליו בעת צרה. עבודתכם תהיה רק מחשבה בלי מעשה כלל".

 

 

אברבנאל, בראשית ט, א

 

ולמה הרשה לנח אכילת הבשר מה שלא הרשה לאדם הראשון? היה זה לפי שאדם היה בגן עדן מקום העצים והפירות היותר נבחרים שאפשר, כמו שאמר 'ויצמח ה' א-לוקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל", ונאמר לו "מכל עץ הגן אכול תאכל". אבל נח ובניו כשיצאו מן התיבה לא היה להם לאכול לא עשב הארץ ולא עץ פרי. ואם היו מיחלים לאכול עד שיזרעו שדות ויטעו כרמים ימותו ברעב, ולכן התיר להם אכילת הבשר.

אבל לענ"ד קשה להבין למה בגלל תקופה קצרה כזו הותרה אכילת הבשר לכל הדורות. צרור המור (נח, יד, א) לעומת זאת, רואה באכילת הבשר תגובה לכך שהקב"ה שינה את טבעו של האדם וקיצר את ימיו, שהרי באותה תקופה החליט הקב"ה לקצר את ימי האדם, והגופים נחלשו, וכדי לחזק אותם היה צריך לאכול יותר בשר.

 

מלבי"ם, בראשית ט, ג

 

כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין והיו מכלכלים את בני האדם כמו הבשר, אבל אחר המבול שנתקלקלו המזונות, והאדם הוכן שיתפשט בקצוי ארץ ואיים רחוקים, שמאז נעשה קור וחום וצריך לבשר להעמדת בריאותו...

 

בדומה לכך כתבו גם פרשנים אחרים (רד"צ הופמן, רש"ר הירש) שהיתר אכילת בשר נבע מכך שעכשיו האדם מתחיל להיות נפוץ על פני כל הארץ, ולא בכל מקום הצמחים מספיקים למחייתו.
 

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מט עמוד ב

 

תניא, רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר "זאת תורת הבהמה והעוף" כל העוסק בתורה - מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה - אסור לאכול בשר בהמה ועוף.

 

על סמך הדברים האלה כותב ה'כלי יקר' שבעצם האכילה היא העלאת הדרגה של הדבר הנאכל לדרגתו של הדבר האוכל. אבל אם האוכל נמצא באותה דרגה, באיזה היתר הוא אוכל את הדבר הנאכל? כך כותב ה'כלי יקר':
 

ר' אפרים שלמה לונטשיץ, כלי יקר, בראשית ט, ג
 

ומה שלא התיר אכילת בשר לאדם, לפי שכל עם הארץ אסור לאכול בשר, אבל נח שעסק בתורה הותרה לו. והמפרשים נתנו טעם לדבר לפי שכל נברא ניזון ממה שתחתיו, כי הדומם הוא הפחות שבכל הנמצאים ניזון מעצמותו, והצומח ניזון מן הדומם כי יניקתו מן הארץ, וכל בעל חי ניזון מן הצומח. והאדם מין המדבר ניזון מן הבע"ח. והני מילי כשהוא עוסק בתורה ובשלימותו, אשר עליו הוא נקרא אדם, כי זולת זה נמשל כבהמות נדמה, ולמה יאכל את בן גילו ומה שלימות נתוסף לבן גילו כשיאכלנו, כי כל המזון מתהפך לטבע הניזון ואדם כשיאכל מן הבע"ח נתווסף שלימות אל החי לבא במדרגות מין המדבר, אבל אדם הנמשל לבהמה מה יתן ומה יוסיף לנאכל?

 

אך לעומת הגישה הזו, היו שראו בהיתר אכילת הבשר לנח, סמל לירידה הרוחנית של האדם, שאליה הגיע עד המבול. כך מסביר גם האברבנאל את מהלך העניינים:
 

אברבנאל, דברים יד, ג
 

והיותר נכון אצלי בדרוש הזה הוא שנאסר הבשר לאדם מפני שלימותו, ושהותר לנח ובניו מפני רשעת טבעם. וביאור זה הוא כי הזנת האדם בצמחים היא טובה ונאותה מאוד... אמנם מזון הבשר הוא בהפך כל זה כי הוא מוליד דם רותח אדומיים, נוטה ומוכן לאכזריות וחמה והתגברות בזדון, והוא מוכן להתעפש ומביא מהרה אל המות, מלבד מה שאמרו בהריגת הבעלי חיים למוד האכזריות ושפיכות דם חינם... וברצות ה' לישר דרכי אדם הראשון להדריכו במעגלי צדק והגעתו לשלמותו ציוה עליו שיתפרנס מהצמחים היותר שלמים... וכאשר החל האדם לרוב והרעו מאבותם והשחית כל בשר את דרכו, אע"פ שהיה נזון מן הצמחים ולא מן הבשר, עד שנתחייבו כליה בימי דור המבול, ראה ה' יתברך שלא היתה ההנהגה הטובה אשר נתן לאדם מועילה בהם כפי תכונתם, ולכן התיר הבשר לנח ולזרעו. כאומר: אכלו מה שתרצו בין מן הצמחים בין מן הבשר, 'כירק עשב נתתי לכם את כל', לפי שכבר אין תקנה ברוע תכונתכם שתתוקן ע"י ההנהגה כי אם ע"י עונש. והוא אמרו 'עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וקור חום וקיץ חורף ויום לילה לא ישבותו', שהם הדברים אשר בהם יענישם. ולכן התיר להם את הבשר - הטוב הוא אם רע, באמרו 'מיד כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה'... אמנם בהר סיני כשבאו ישראל לבקש שלמות, ראה השי"ת שלא היה ראוי לאסור מהם הבשר בכללו, בשגם הוא בשר ויצרם גובר עליהם, ולא היו במדרגת הפשיטות כאדם הראשון, ולא היה גם כן ראוי להתירו כולו, כי לא היו ככה משולחים ומתיאשים מן הרפואה כדור המבול... משל לרופא שנכנס לבקר שני חולים. אחד יש בו כדי לחיים ואחד אין בו כדי לחיים. זה שיש בו כדי לחיים אומר לו 'דבר פלוני לא תאכל' וזה שאין בו כדי לחיים אומר 'כל מאי דבעי הבו ליה'. כך לדורות המכעיסים שהיו מנח עד אברהם 'כירק עשב נתתי לכם את כל', אבל ישראל שהם לחיי העולם הבא, אמר 'את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו'.

 

גם גישתו המפורסמת של הרב קוק, שפורסמה גם בקובץ שערך תלמידו הנזיר (שהיה צמחוני כמו הרב קוק עצמו) שנקרא 'חזון הצמחונות והשלום' משקפת את התפיסה שאכילת הבשר הוא סמל לירידת ערך האדם, אם כי לשיטתו עדיין לא הגיעה האנושות בכללה לדרגה שבה אפשר לדרוש מאיתנו לחזור לעידן הצמחונות. כשהמוסר יחזור להיות כפי שהיה בגן עדן אפשר יהיה לחזור לצמחונות. בינתיים התורה מגבילה אותנו באכילת הבשר כדי שנזכור את האידיאל שאליו צריך לשאוף:
 

הרב אברהם יצחק הכהן קוק, חזון הצמחונות והשלום

 

אמנם גערה נסתרה יש בקמטי התורה באכילת בשר, כי רק אחרי אשר תאמר "אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" אז תזבח ואכלת. הנה לא תוכל לעצור בעד נטייתך כי אם על ידי כבישה מוסרית, וזאת הכבישה עוד לא באה עתה, עוד היא נדרשת לך בשביל חוגים יותר קרובים אליך.
 

זאת היא מעלתה של המוסריות כשהיא מחוברת למקורה הא-לוקי, שיודעת היא עת לכל חפץ ולפעמים היא כובשת את מעיינה בשביל לקבץ כח לתקופות הבאות.
 

כשהתאוה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר, ואז, אם בשר החיים היה כולו בכלל האיסור, לא היתה ההריסה המוסרית, הנכונה תמיד להימצא בעת הכושר, מבחנת כלל בין אדם לבהמה, חיה ועוף וכל רמש הארץ. הסכין, הגרזן, הגליוטינה או זרם האלקטרון היה עובר על כולם כאחד, כדי למלאות את הקיבה הזוללה של האנושות המקולטרת. הנה באה המצוה בסדר אכילת בשר בצעדים המובילים אל המטרה העליונה. בעלי החיים המותרים לאכילה הנם מוגבלים, מהיותר נאותים לטבע האדם. כיסוי דם החיה והעוף - שהעוול הנעשה עמהם הוא יותר ניכר ובולט וקרוב להתגלות - הם אינם רובם סמוכים על שולחן האדם ואינם מטרידים אותו בטיפולם ובשכלולם - "אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר". הכרת החרפה היא התחלה רפואת המוסר "לְמַעַן תִּזְכְּרִי וָבֹשְׁתְּ וְלֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד פִּתְחוֹן פֶּה מִפְּנֵי כְּלִמָּתֵךְ". כסה הדם! הסר חרפתך! הפעולות תעשינה את פריין, בהמשך הזמן תחנכנה הדורות. המחאה האילמת, כשתבוא עיתה, תיהפך לקול מרעים ברעש גדול ואדיר ותצליח את דרכה. ציווי הזביחה, במערכת מיוחדת, בהקלת הצער, כבר תופס הוא את הרושם שלא עם דבר-של-הפקר, עם אבטומט שאין בו רוח חיים הנך עוסק, כי אם עם נפש חיה.

 

 

לסיכום, ראינו כי ישנה גישה שרואה את אכילת הבשר כסמל לעליונות האדם, או שכר לאדם על עמלו ועל העובדה שעולם החי מתקיים בזכותו, ולעומת זאת ישנה גישה שרואה בזה את סמל הפחיתות.

 

ר' יצחק עראמה, עקידת יצחק, שמות שער מא

 

כי הנה האדם בטבעו יימצא אצל זה הענין על שלוש עניינים:
 

הראשון שנפשו הדברית נפסדה בו ואינו משתמש בה כלל, עד שכמעט לא הורגש בו רק הכח החיוני לבד, והוא ודאי הכת אשר אמרו עליה חז"ל "עם הארץ אסור לאכול בשר" לפי שמדרגת האוכל והמאכל שוה, ולא ניתן לו לאכלה בסדר המדרגות...
 

והשניה הוא החלק מהאנשים שהורגש בו זה הכח הדברי אמנם לא נתעצם בו להיות בפועל עצם בפני עצמו, אבל נשאר בבחינתו מעורב עם הכח החיוני ומתקשר בו... והיא הכת שהותר להם הבשר בימי נח, לפי שכבר הם במדרגה יתרה על הבעלי חיים.
 

ואולם הכת השלישית מבני עליה והמה מועטים, היא מה שנתעצם בהם זה השכל להיחשב נמצא בפני עצמו, והוא נפרד בפועל מן הכח החיוני... והנה אנשים כאלה בענין מזונם וסיפוקם הם אשר זכו לשתי שולחנות לשני חלקיהם הנפרדים איש לפי אכלו. אמנם במה יסעדו באלו השולחנות, מי יתן ואדע. כי הנה כח החי הנפרד מהשכל די לו בארוחת ירק אשר היא למטה ממנו במדרגה, והבשר אסור לו לפי שהם במדרגה אחת כמו שאמרנו, ואם נבוא בבחינת השכל אשר בפועל, הנה באמת זה וזה אינו מאכלו ולא ניזון מינו בטבעי כלל. והנה באמת לסיבת זה הערעור היה מנהג האנשים השלמים... והיא העצה הנכונה אשר לקחו הקדושים אשר בארץ מחכמינו ז"ל כגון ר' שמעון בן יוחאי ובנו ר' אלעזר בהיותם במערה כמה שנים סמוכים על מי מעיין ופירות החרוב, וכבר אמרו "כל העולם לא נברא אל בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת.

 



(ערך וליקט אסא קיסר).

 

bottom of page